יום שבת 6-באפריל, מזג אוויר קריר, שיא הפריחה, אחרי ימים יפים של שמש שלפניהם ירד 100 מ"מ גשם ב3 ימים.
תענוג גדול לצאת החוצה לנשום את הטבע, מבחינתי זה פשוט פשע להישאר בבית.
נפגשנו ב9 וחצי בבוקר בכניסה לדרך שמובילה לציון מקום קבורתם של מרדכי ואסתר. המקום שנוי במחלוקת ולכן לא ברור האם הם באמת קבורים כאן או באיראן (פרס לשעבר).
אני ושפירא עשינו הקפצה של רכבים לנקודת סיום שהיא במפגש נחלים גוש-חלב עם נחל דישון.
ההליכה מתחילה בדרך עפר שמשקיפה על כל רכס הרי מירון ועל גבעת חלב ממול. הפריחה הייתה בעיצומה והיה פשוט כיף לראות את כל הירוק ואת כל הצבעים השונים של הפריחה מסביב. השביל יורד בסימון שחור לתוך החורש לכיוון נחל צבעון. הגענו לאחו מדהים באמצע החורש בו עצרנו להפסקה של ארוחת בוקר קצרה.
משם המשכנו על סימון השחור עד שהתחברנו לשביל ישראל שהולך בתוך נחל צבעון. ההליכה בתוך נחל צבעון היא מקסימה. זה חורש טבעי שמלא בטחב על העצים ועל הסלעים. ממש כיף ללכת בתוך חורש שכזה.
לאחר מספר דקות הגענו לנחל דישון שבחלק הזה שלו הוא יבש. וכ200 מטר אחרי עצרנו להפסקה נוספת.
הפתיע אותי מאוד שהמסלול היה מלא בקבוצות מטיילים.
להפתעתי פגשתי את תומר בן יאיר ואת לירון משען שבאו לטייל עם חברי קיבוץ איילון (מסתבר שכל הקיבוץ מטייל במסגרת כזאת אחד לחודש) ובנוסף ממש איפה שעצרנו עבר מולי מאיר שיף עם כל המשפחה שלו. רק מקרי שהם מחניתה, קיבוץ שכן של איילון? או ששום דבר לא מקרי...
לאחר הפסקה ארוכה המשכנו כקילומטר בנוף היפהפה והפתוח של נחל דישון. בחלק הזה כבר יש לא מעט מים וברגע שמתחברים לנחל גוש חלב הספיקה כבר ממש חזקה.
הקפצתי חזרה את הנהגים לנקודת התחלה וחזרנו לאסוף את שאר המטיילים.
החלטנו לנסות את מזלנו ולעבור בחורפיש בסמבוסק הארזים המפורסם אך כאמור היה מלא באנשים וזמן ההמתנה הממוצע עמד על 30 דקות. מה שגרם לי לחשוב, זה האם כל הלקוחות של סמסובסק הארז השכן הם כאלה מאוכזבים שלא היה להם כוח לעמוד בתור אצל הארזים? ולמה בעצם הארז נחשב פחות? הרי בסוף סמבוסק הוא סמבוסק ומה כבר יכול להיות כזה הבדל ששווה לחכות 30 דקות...? סתם נורמה חברתית שנוצרה בעבר והתקבעה לה בין האנשים.
בסוף סיימנו במקדונלדס סניף מעלות-תרשיחא. מבחינתי זאת המסעדה הכי טובה ללכת איתה עם ילדים. הם נהנים ושקטים מקבלים את ההפתעה שלהם ולא עושים יותר מדי מהומות. :)
היה מסלול ויום נפלאים, שרק ירבו ימים כאלה ומסלולים שכאלה, עד הפעם הבאה...נתראה.
