אז אחרי שלא הצלחתי לשכנע אף אחד לבוא איתי לטיול של יומיים בשביל רמות מנשה החלטתי לקחת חופש ולצאת לבד עם עצמי.
בתחילה עוד חשבתי לעשות גם לילה אבל אסיה שכנעה אותי לרדת מהעניין ולחזור באותו יום.
בחרתי לעשות את המסלול של שביל רמות מנשה שיוצא ממגידו ולהגיע עד איפה שהגיע או לפחות לנקודה שממנה אסיה תוכל להקפיץ אותי חזרה לרכב.
יצאתי מהבית יחסית מאוחר וזאת אחרי שהכנתי סנדוויץ' וישבתי לאכול ארוחת בוקר. לא הייתי בלחץ, כל היום לפני ויש גם אור עד מאוחר.
הגעתי לנקודת התחלה ב10:30.
חניתי את הרכב בכניסה לקיבוץ מגידו בפינה יפה על שם אמיר ברקן - לוחם סיירת מטכ"ל שנהרג במהלך טיפוס על הר געש "וליה ריקה" בצ'ילה ב1987. בפינה יש ספסלים ומקום לשים את האופניים וגם שלט הסבר יפה על מסלולים באזור ועל חייו של אמיר.
מכאן כבר הגעתי לאזור ידוע ומוכר. אזור יער הקיבוצים. כאן גם סופסוף התחברתי לשביל המסומן בצבע כתום
השביל נכנס לתוך היער בסינגל יפה ועולה עד לחרבת בית ראש (נקודת תצפית שולטת באזור) שם עשיתי הפסקה ארוכה לארוחת צהריים ומנוחה בערסל.
בתחילה עוד חשבתי לעשות גם לילה אבל אסיה שכנעה אותי לרדת מהעניין ולחזור באותו יום.
בחרתי לעשות את המסלול של שביל רמות מנשה שיוצא ממגידו ולהגיע עד איפה שהגיע או לפחות לנקודה שממנה אסיה תוכל להקפיץ אותי חזרה לרכב.
יצאתי מהבית יחסית מאוחר וזאת אחרי שהכנתי סנדוויץ' וישבתי לאכול ארוחת בוקר. לא הייתי בלחץ, כל היום לפני ויש גם אור עד מאוחר.
הגעתי לנקודת התחלה ב10:30.
חניתי את הרכב בכניסה לקיבוץ מגידו בפינה יפה על שם אמיר ברקן - לוחם סיירת מטכ"ל שנהרג במהלך טיפוס על הר געש "וליה ריקה" בצ'ילה ב1987. בפינה יש ספסלים ומקום לשים את האופניים וגם שלט הסבר יפה על מסלולים באזור ועל חייו של אמיר.
משום מה, שביל רמות מנשה עדיין לא מסומן כאן ונאלצתי לאלתר את המסלול בכוחות עצמי או לפחות ממה שזכרתי שראיתי בעמוד ענן במחשב (באפליקציה הוא לא מראה את השביל משום מה).
חציתי שדה חיטה מרשים ביותר ונכנסתי בפאתי יער מגידו. יער מגידו גדול ביותר ולדעתי טיילתי רק בחלק קטן ממנו. רשמתי לעצמי לבוא לטייל פה שוב עם האופניים.
עליתי על סינגל אופניים קטן וירדתי בנחל מגידו אל עבר מדרך עוז. חציתי את היישוב והגעתי כבר כמעט עד לבית העלמין.
הבנתי שצריך לעלות לכיוון האנדרטה של משמר העמק שראיתי אותה מרחוק אז עשיתי אחורה פנה עד שמצאתי שער פתוח שדרכו אפשר להתחבר לשביל.
השביל נכנס לתוך היער בסינגל יפה ועולה עד לחרבת בית ראש (נקודת תצפית שולטת באזור) שם עשיתי הפסקה ארוכה לארוחת צהריים ומנוחה בערסל.
מה שמעניין הוא שזאת התמונה האחרונה שצילמתי כי אחרי זה פשוט נגמרה לי הסוללה בפלאפון והייתי מנותק לגמרי עד סוף המסלול. המזל הוא שהצלחתי לדבר עם אסיה כמה דקות לפני וכיוונתי שניפגש על הכביש בין קיבוץ דליה לגבעת הרקפות ב6 בערב. (אם רק הייתי יודע בכלל מה השעה - כי גם שעון לא היה לי...)
אז 2 דברים למדתי:
1. המטען הסולרי שקניתי הוא זבל ולא עובד.
2. לזכור לקחת שעון שהולכים לטיול :)
אחרי רביצה של כמעט שעתיים (אני מעריך) קיפלתי את הדברים והמשכתי על השביל שהיה מסומן היטב.
השביל מטפס לנקודת תצפית נוספת שחושפת אופק לים ואת יישובי המועצה (רמת השופט, עין השופט). מכאן השביל חשוף לגמרי והוא ממשיך מעל אפיקו של נחל רז. בשלב מסוים החלטתי לצאת מהשביל וללכת ישירות לכיוון האפיק של הנחל. הצמחייה והעצים שם נראו לי מרשימים יותר להליכה מאשר השביל שהלך על השלוחה.
לאחר כשעה הגעתי לכביש 672. אותו כביש שמתחיל בגבעת הרקפות בקבוץ גלעד ומסתיים בבית חולים 10 בחיפה. ולחשוב שכשגרנו בכרמל הכביש הזה היה בעצם ליד הבית שלנו. באחוזה שבכרמל הוא ידוע בעיקר כ"ציר מוריה".
מכיוון שהיה לי עוד זמן עד שאסיה תגיע החלטתי לשוטט קצת לכיוון מאגר גלעד. פעם לפני כמה שנים הייתה רפסודה שאפשר היה לחצות את המאגר איתה. היום המאגר הזה ריק לגמרי ולידו יש מאגר חדש של מי ביוב מסריחים.
לאחר מספר דקות בטיפוס על השלוחה מצאתי את הסימון הכתום שוב ואיתו חזרתי אל הכביש. רגע לפני שעליתי על הכביש קלטתי קבוצה גדולה של רכבים שהתקבצה ליד השדה. מסתבר שיש שם פריחה מדהימה של פרגים מעורבת עם פרחים צהובים וסגולים. העדפתי שלא להכנס כדי לא לפספס את אסיה.
הלכתי ליד הכביש עד שכעבור לא יותר מ10 דקות אסיה הגיחה מולי ואספה אותי. ביחד נסענו לשדה עם הפרחים לצלם קצת. משם חזרנו למגידו לרכב וחזרה הביתה.
סך הכול ~18 קילומטרים. מזג אוויר מעולה. נופים ירוקים מדהימים. והליכה לבד עם עצמי שבהחלט הייתה חסרה לי.
זה לא רע לעשות מדי פעם טיולי בדד כאלה עם עצמך בטבע אפילו שזה כולל לילה. החוויה שונה לגמרי. אותי לפחות זה מאזן ועושה לי טוב על הלב :)
עד לפעם הבאה...
